שפינוזה - אתר קהילת הספקנים בישראל

פוסט מתוך הבלוג החדש של אורן שעה, עד כדי קבוע. 

ב-28 ביוני 1981, ערב הבחירות לכנסת העשירית, התראיין יעקב מרידור (מי שעתיד להיות שר הכלכלה בממשלת מנחם בגין שתקום) לרדיו והכריז כי הוא עובד עם מדען שהמציא מכונה לייצור אנרגיה ביכולת תפוקה אדירה ויעילות גבוהה ממה שהיה ידוע עד אז. הוא הסביר למראיינת: "זה כאילו לקחת נורה רגילה של בית ואת מאירה במנורה הזאת עיר שלמה כמו רמת גן", או כמו שזה ייחרט בזיכרון הקולקטיבי: נורה שתאיר את כל רמת-גן [1].

ב-23 במרץ 1989 ערכה אוניברסיטת יוטה מסיבת עיתונאים בסולט-לייק סיטי. מטרת ההתכנסות: להכריז בגאון על כך ששני פרופסורים מכובדים לכימיה מהאוניברסיטה, מרטין פליישמן (Fleischmann) וסטנלי פּוֹנס (Pons), גילו מקור אנרגיה בלתי נדלה ושאינו מזהם. הם כינו אותו 'היתוך קר' משום שלטענתם הוא ייצר תהליך של היתוך גרעיני (בדומה למה שמתרחש למשל בשמש) בצורה פשוטה במעבדה.

אז איך יכול להיות שבסוף שנת 2011 אני עדיין משלם הון תועפות לחברת חשמל על ייצור והובלת חשמל לביתי? על כך ברשימה הבאה.

פתח דבר

פיגועי ה-11 בספטמבר תוכננו על ידי הממשל האמריקאי. או על ידי עשירים אמריקאים. או על ידי המוסד הישראלי. חייזרים כבר ביקרו בכדור-הארץ אך כל ממשלות העולם הניחו את חילוקי הדעות בצד והתאגדו בכדי להסתיר זאת מהציבור. במיוחד ממשלת ארה"ב. הנחיתה על הירח זויפה וצולמה באולפן. אלביס פרסלי חי. פול מקרטני מת. סרק, סרק – מזימה ימנית, אהה לא, שמאלנית דווקא. עולמינו אפוף בשלל תאוריות קונספירציה[1].

השאלה שאני שאלתי את עצמי היא: האם ישנן תיאוריות קונספירציה במדע, ואם כן, האם יש קשר ביניהן? התשובה שלי היא כן ולא. אנסה להסביר בעזרת שתי דוגמאות.

המחצית השניה של המאה ה-19. ההבנה שרב המחלות נגרמות על ידי מיקרו-אורגניזמים (למשל חיידקים) הולכת ומתקבעת. בתחילת דרכה היתה תיאורית החיידקים-כגורמי-המחלות שנויה במחלוקת, אך לקראת סוף המאה ה-19 הוכחה מעל לכל ספק. התיאוריה הובילה, בין היתר, להבנה בחשיבותה של ההיגיינה, לאנטיביוטיקה ולפיתוח החיסונים. למרות תרומתם של אנשי מדע רבים לפיתוחה, שני אנשים יזכרו כמייסדיה של התיאוריה וכאלו שהביאו לקבלתה בקרב הקהילה המדעית: לואי פסטר (Pasteur) ורוברט קוך (Koch).

הפוסט הבא הוא קטע מהמאמר "מה כל כך מיוחד בשיטה המדעית?" מאת עזרא רזניק. את המאמר המלא אפשר לקרוא באתר "חופש". 

ספר שלם לא יספיק לפרט את כל מה שהמדע תרם לשיפור חיינו, לתמיכה בשגשוג אנושי ולמזעור סבל. אנחנו נוטים לקחת את הדברים כמובנים מאליהם, אבל עד לפני זמן לא רב מדי, תוחלת החיים של בני אדם הייתה כ-30 שנה. אנשים היו מתים ממחלות כמו דלקת עיניים, שהיו חשוכות מרפא. אחד מכל חמישה תינוקות לא היה מגיע לגיל שנה. הקידמה בתחומים אלה, ובאינספור תחומים אחרים, נובעת בצורה ישירה מהשיטה המדעית.

הייייתי מצפה שבמאה ה-21 דברים אלה יהיו טריוויאליים ומוסכמים על כולם. אבל שוב ושוב אני נתקל באנשים, חלקם אינטליגנטיים ומשכילים, הבטוחים שיש במדע כל מיני פגמים מהותיים ומגבלות עקרוניות, ושאנו נותנים במדע אמון גדול מדי. דעות כאלו מצביעות בדרך כלל על בלבול עמוק ועל חוסר הבנה בשאלה איך פועל המדע, ואף גורמות נזק רציני ליכולתנו להתמודד עם האתגרים המשמעותיים העומדים בפנינו. ברצוני להתייחס אפוא למספר טענות המושמעות בימינו אלה נגד המדע והשיטה המדעית.

בפוסט הקודם שלי בשפינוזה כתבתי על מחקר שהראה - אולי - שתפילה רטרואקטיבית משפרת את סיכויי ההחלמה. בתגובות לפוסט חזרה והופיעה הצעה אחת: פשוט מאד, צריך לחזור על הניסוי. סביר שהיה פה איזה "פלוק", רעש סטטיסטי. בפעם הבאה שנעשה את הניסוי זה לא ייקרה. ואחרי כמה חזרות, נוכל להשתכנע בכך שתוצאות הניסוי הראשון היו מקריות, ובא לציון גואל.

הרפלקס כמובן נכון. הדרך המדעית להתמודד עם תוצאות מפתיעות של ניסוי היא לחזור על הניסוי, ולראות אם התוצאות חוזרות על עצמן. בעיקרון.

ניסוי התפילה הרטרואקטיבית שתארתי היה ניסוי זול למדי וללא שאלות אתיות מעיקות. אבל רוב הניסויים הקליניים אינם כאלה. ניסויים עולים כסף וגוזלים זמן וכח אדם. לא פחות חשוב, ברוב המקרים הם כרוכים בשאלות מוסריות. הניסוי יכול לגרום נזק, לדוגמה, בכך שהוא מונע מהנחקרים טיפולים אחרים, אפקטיביים יותר, או בכך שהוא מעמיס עליהם פרוצדורות מיותרות.

כתומכים בחשיבה ביקורתית אנו נוטים להטיל ספק ברפואה אלטרנטיבית או בתופעות מיסטיות שונות כי הן אינן עומדות במבחן המדע; אך לעיתים אנו צריכים לענות לשאלה המאתגרת הבאה: האם נעשה שימוש בארגז הכלים הספקני בתוך הקהילה המדעית על עצמה? האם המדע מטיל ספק בעצמו? התשובה היא: כן! הדבר מוטמע בתוך ההליך המדעי. אחת הדוגמאות לכך היא תהליך הקבלה של רעיון חדש ומהפכני אל תוך הקונצנזוס המדעי. כדי להדגים זאת ואת הקשר לספקנות אני אספר על תגלית מהפכנית בעלת נגיעה ישראלית – הקווזי-גבישים – אשר שינתה את פני המדע. אני מבטיח דרמה, הטחת עלבונות וסוף טוב!

ב-1982 ביצע המדען דן שכטמן (כיום פרופסור מפורסם בטכניון) ניסוי שתוצאותיו יערערו את מה שהיה ידוע עד אז על גבישים. עד לניסוי של שכטמן גביש הוגדר כחומר מוצק אשר האטומים בו מסודרים בצורה מחזורית, כלומר, יש יחידת מבנה בסיסית אטומית כלשהי שחוזרת על עצמה בלי גבול בכל הכיוונים וממלאת את כל המרחב. הדבר דומה מאוד לאופן השימוש באריחים מרובעים זהים לריצוף חדר אמבטיה או לאופן שבו בונות הדבורים את חלות הדבש שלהן במערכים משושים מחזוריים.

משחר ההיסטוריה שאף האדם להסביר את העולם, קרי לנסח בעזרת חוקים ותובנות את אשר חווה ובעזרתם להבין ולהסביר את המתרחש סביבו, לחזות את הנולד ולשלוט בעתידו (ולעיתים גם בעתיד אחרים); החל באריסטו אשר ניסח את חוקי התנועה דרך גלילאו וניוטון שהפריכו אותם (עקרון ההתמדה) וניסחו את חוקי המכאניקה המוכרים לנו היום וכלה במדענים העובדים על התורות הפיסיקליות של ימינו (תורת היחסות, מכאניקת הקוונטים ועוד, השמיים הם הגבול). עם זאת יש להבדיל בין אריסטו אשר ניסח הבחנות על תופעות טבע אך לא בדק אותן בעזרת ניסוי והסתמך על ההיגיון בלבד לבין גלילאו אשר שלל את רעיונותיו של אריסטו וניסח את תובנותיו שלו באמצעות שורת ניסיונות שביצע. כמו כן, בהתבוננות נוספת מתגלה לכאורה דפוס מדאיג, שהרי גם המכאניקה הניוטונית הופרכה על-ידי אלברט איינשטיין ותורת היחסות הפרטית שלו שהראתה שהמכאניקה הניוטונית אינה אלא מקרה פרטי של התורה הכוללת וצפויה להניב תחזיות נכונות רק במקרה של מהירויות הנמוכות בהרבה ממהירות האור. אך האם זה סוף הסיפור? האם המדע נידון לכישלון בניסיונו לתאר את הטבע או שאנו פשוט עוד לא מצאנו את התורה המלאה? האם יום אחד נוכל לנסח את התאוריה של הכל (The Theory of Everything), או לרשום משוואה שתתחיל במפץ הגדול ותחזה כל רגע מאוחר יותר? האם התיאוריות של היום הם רק עניין חולף ואם כן, האם אנו צריכים לדאוג מכך? לדעתי התשובה היא כן ולא, כפי שאפרט בהמשך.

השנה היא 1907. דוקטור דאנקן מאקדוגאל, רופא מהייברהיל, מסצ'וסטס וצוות של עוד ארבעה רופאים שוקלים חולים סופניים לפני, בזמן ולאחר מותם כדי למדוד בכלים מדעיים את השלב שבו הנשמה עוזבת את הגוף. כל החולים שנשקלו איבדו כ-21 גרם זמן קצר לאחר שליבם הפסיק לפעום. המסקנה של דר. מקדוגאל: הנשמה שוקלת 21 גרם. האמנם?