ב-16 בינואר 1991, כשמטוסי הקואליציה התחילו להפציץ בעירק, אני הגעתי למיון של "בילינסון". לא, לא נפל עלי סקאד, אני אפילו לא מרמת גן, אבל עברתי את התקף אסטמה קשה יותר ממה שהיה לי אי פעם עד אז ומאז, והרופאים הניחו שההתפרצות קשורה ללחץ בזמן ההמתנה למלחמה. הקשר בין הפסיכולוגי לפיוזיולוגי עוד יידון הרבה באתר הזה, אבל אני מספרת לכם את זה הפעם מסיבה אחרת: אני רוצה שתהיו בטוחים שאין לי שום סנטימנטים לסדאם חוסיין. כמו רוב הישראלים, וכמו רוב העירקים, שמחתי לראות אותו יוצא מהתמונה.

ובכל זאת אני יכולה להבין את התחושה שיש להרבה אנשים במערב, שלא בדיוק ברור למה ארצות הברית ובעלות בריתה יצאו למלחמה בעירק ב-2003 ומה הן קיוו להשיג מהמהלך הזה. סימן השאלה גדול במיוחד בבריטניה, שהיתה המדינה היחידה חוץ מארצות הברית ששלחה כח משמעותי לעירק.

זה (בקיצור נמרץ) הרקע הפוליטי שדרוש להבנת שני סרטים שראיתי לאחרונה. עם ובלי קשר למה שאתם הולכים לקרוא כאן, משני הסרטים נהנתי ואני ממליצה לכם בכל פה ללכת לראות. הסרט האחד הוא "סופר צללים" שביים רומן פולנסקי ושמציג עכשיו בקולנועים בארץ. הז'אנר הוא דרמה פוליטית או אולי מותחן פוליטי, ויש בו כמה שמות מפורסמים (יואן מקגרגור ופירס ברוסנן). הסרט השני הוא "In the Loop", שאין לו שם עברי כי הוא לא הופץ בארץ, אבל אם היה לו אולי הוא היה "בסוד העניינים". אין בו שחקנים ששמעתי עליהם לפני, אבל הוא קומדיה פוליטית קורעת עם הרבה קללות יצירתיות (חלקן במבטא סקוטי) ותוכלו למצוא אותו בספריות הוידאו המובחרות.

שני הסרטים מתייחסים לשאלה למה יצאה בריטניה למלחמה בעירק ב-2003. לכל אחד מהם יש תשובה שונה לחלוטין. "סופר צללים" הוא סרט על תאוריית קונספירציה גדולה, עם סוחרי נשק ואירגוני ביון שלא נרתעים מלהשתמש בכלים האפלים ביותר כדי להשיג את מה שהם רוצים. "בסוד העניינים" הוא סרט על חבורה של אנשים שמנסים לנהל מדינה בלי לדעת ממש איך עושים את זה. הם לא מפעילים כלים אפלים כדי להשיג מה שהם רוצים כי (א) אין להם מושג איפה משיגים כלים כאלה ו-(ב) אין להם ממש מושג מה הם רוצים.

יש הרבה סרטים שעוסקים בתאוריות קונספירציה, וזה לא במקרה. תאוריות קונספירציה הן סיפורים מוצלחים. יש בהן טובים ורעים, גיבורים ואנטי-גיבורים, רצף עלילתי של סיבות ומסובבים, ולעיתים קרובות גם דם, ואש ותמרות עשן. כסיפורים, אין על תאוריות קונספירציה. הבעיה היחידה עם תאוריות קונפירציה היא המציאות.

אנשים שמאמינים בתאוריות קונספירציה קוראים לעצמם ספקנים. הם שואלים שאלות. הם מחפשים את הרמזים הקטנים, את אי-ההתאמות, את "החרכים שדרכם מסתננת האמת". הם לא מקבלים את מה שה"ממסד" מנסה למכור להם. הם ראו את עצמם בתור ה"גלילאו-אים" של המאה ה-21.

אבל מי שמאמין בתאוריות קונפירציה הוא לא ספקן, כי הוא אף פעם לא מטיל ספק בתאוריה שבה הוא מאמין. זה לא רק שבאופן מעשי הוא פוסל כל ראיה נגדית: באופן עקרוני אין שום ראיה שיכולה להפריך את התאוריה. היות שמאחורי הקונספירציה עומד גורם כל-יכול וכל-יודע (הסי.איי.איי, האילומינטי או זקני ציון, לדוגמה), כל עובדה וכל עדות מנוגדת היא בהגדרה מפוברקת. תאוריות קונספירציה הן במהותן בלתי ניתנות להפרכה.

כספקנים, האינסטינקט שלנו הוא לדחות תאוריות שאינן ניתנות להפרכה. אבל המאמינים יגידו, ובצדק, שהעובדה שרעיון מסוים לא ניתן להפרכה לא בהכרח אומר שהוא לא נכון.

למרבה המזל, לתאוריות קונספירציה יש בעיה נוספת, מעבר לשאלת ההפרכה. תאוריות קונספירציה דורשות מהעולם להתנהל בצורה מושלמת מדי. הן דורשות שהמון אנשים ייעשו בדיוק מה שאומרים להם; שהם לא ייטעו ולא ייתבלבלו ולא ייקרו להם שום פאנצ'רים; שהם לא ייספרו לעולם לאף אחד שלא אמור לדעת. שאף אחד לא ייתפאר על כוס בירה במעלליו האפלים או בסודות שהוא יודע; שאף אחד לא יחתור ליותר מהמקום שהוקצה לו; שאף אחד לא ייפעל נגד הקשר מתוך אידאולוגיה או פחד או נקמנות או טיפשות. רבאק, תחשבו על העולם שאתם מכירים, על אנשים שאתם מכירים, על דברים שעשיתם או שראיתם. מה באמת מה יותר מסתדר עם העולם כמו שאתם מכירים אותו: חבורה של אנשים חסרי פנים עם IQ מאתיים שמתכננים 20 שנה מראש איך להשתלט על העולם בלי שאף אחד יידע, או חבורה שרים זוטרים ופקידים בכירים שרק מנסים לשרוד את הקדנציה ולצאת לפנסיה מוקדמת בארץ עם אקלים יותר נח?

• ראיון ב"הארץ" עם דייויד ארונוביץ', עיתונאי ה"טיימס" של לונדון ומחבר הספר "היסטוריות ווודו" על תאוריות קונספירציה. ארנוביץ' התראיין בנושא הזה גם בפודקאסט "ליטל אטומס" (אנגלית).
• פרק 5 של הפודקאסט העברי "ספק סביר" שעסק בין השאר בתאוריות קונספירציה.