כבר באמצע המאה ה-19 נעשה החיבור בין תמונה לעתונות ונולד הפוטוג'ורנליזם. מלחמת קרים הייתה המלחמה הראשונה בה הגיעו תמונות משדה הקרב ומאז הפכה למרכיב מרכזי בחזית חדשה- המלחמה על דעת הקהל. התחזקותה של העתונות המצולמת נובעת מעובדה פשוטה, אנו נופלים בשביין של תמונות. איך הייתה נראית מלחמת ששת הימים, לולא התמונה המפורסמת של הצנחנים בכותל? איך הייתה מסתיימת מלחמת העולם השנייה ללא הדגל הסובייטי המתנוסס על הרייכסטאג, או הדגל האמריקאי באיוו ג'ימה? האמת היא שאנו יודעים מעט מאוד על הסיטואציה המתרחשת בתמונה. הסמליות שלהן כל-כך חזקה שאנו לעיתים רחוקות תוהים מה אנו רואים באמת.
ניקח למשל את אחת התמונות המפורסמות ביותר- האדם שעומד מול טור הטנקים, התמונה הסמלית ביותר מארועי כיכר טיינאנמן תמונה איקונית זו, שזכתה בפרסים רבים, של אדם הקורא תיגר נגד השלטון המדכא בסין, בדמות טור טנקים. אין ספק בערכה האומנותי הרב של התמונה, אך מה בנוגע לערכה העיתונאי? האם היא מספרת את סיפורו של הטבח בככר טיינאנמן?
את השאלה הבסיסית איש לא ממש שואל: מה האיש הזה מנסה לעשות? וזו אינה שאלה פשוטה כלל וכלל. התשובה הראשונה שעולה בדעתנו היא כי הוא מנסה לבלום את הטנקים מלהגיע לככר ולהרוג במפגינים, אך זה ההסבר היחידי שבודאות אינו נכון. ראשית, התמונה צולמה ב-5 ביוני בצהריים, כ-8 עד 12 שעות לאחר תחילת ההתנגשויות בין המפגינים לצבא. שנית, התמונה צולמה ממלון בייג'ינג, שנמצא ממערב לככר טיינאנמן, על שדרות צ'אנגאן. בתמונה נראים הטנקים נעים מערבה, דהיינו הם מתרחקים מן הככר ומכאן שלמעשה האיש מונע מהם לעזוב את הכיכר. שלישית, ניתן לראות שכל המקלעים על הטנקים מכוסים וכן רוב התותחים מכוסים. נראה כי כנראה הטנקים נוסעים נסיעה מנהלתית לבסיס. בנוסף, על אף המתרסים הבוערים ובקבוקי התבערה הרבים, אין על אף אחד מהטנקים סימני פיח. ייתכן ואף לא אחד מהטנקים האלה בכלל השתתף בטבח בככר. יחד עם התמונה המפורסמת (למעשה הארוע צולם על-ידי לא פחות מ-6 צלמים שונים) צוות צילום ששהה במלון אף צילם סרט וידאו (ניתן לצפות בו ביו-טיוב) המציג את כל הסיטואציה מתחילתה עד סופה. לפי סרט הוידאו, הטנק עשה כל שבידו כדי שלא לפגוע באיש. ולכן השאלה עודנה עומדת: מה האיש מנסה לעשות? להביע מחאה נגד טנקים שייתכן שלא השתתפו בטבח? למנוע מהם לעזוב? או אולי הוא מנסה למשוך תשומת לב בכוונה, מול כל מצלמות העיתונאים שבמלון בייג‘ינג?
גם השאלה הזו מטעה את המתבונן בתמונה. אין לה כל משמעות בקונטקסט של הטבח בככר טיינאנמן. אם נקח בחשבון שהאירוע המונצח כאן מתרחש לאחר שהצבא הסיני הרג בין 50 ל-5000 מפגינים בככר, האובייקט האמיתי של התמונה הוא לא האיש שמחזיק בשקיות, אלא הטנק המוביל. אילו נהג הטנק המוביל היה לוחץ על הגז ולא על הברקס, המשטר הסיני היה מוכיח את אכזריותו והתמונה הייתה מגיעה לאתרי "סנאף", במקרה הטוב. אבל זה לא קרה. הטנק לא דרס, האיש ניצל. אם כן מדוע בכל זאת הפכה התמונה לסמל?
האמת העצובה היא שהעתונות העולמית לא הצליחה לצלם תמונה אמיתית בה המפגינים התעמתו עם החיילים. כאשר הצבא הסיני פתח באש, המפגינים, העיתונאים, הצלמים- כולם נסו לנפשם. תמונות של פצועים והרוגים יש לרוב, אבל עימות אמיתי בין הצדדים אין. והנה, בעודם יושבים אובדי עצות במלון, מתרחשת הסיטואציה הזו אל מול עיניהם. זו התמונה שחיפשו, הם אפילו לא טורחים להסביר את הסיטואציה האמיתית, אלא נותנים לנו להאמין במה שאנחנו חושבים שאנו רואים. אנו כלל לא מודעים לעובדה שלמעשה לפנינו צוות טנק סיני מפגין את אנושיותו אל מול מפגין בודד, אולי הארוע הרחוק ביותר ממה שהתרחש בככר טיינאנמן.
כוחן של תמונות הוא עצום, הן נותנות צבע וחיים לארועים שאחרת היו רחוקים מהעין ומהלב. אולם תמונה אחת יכולה להיותת מצג שווא, הטעיה דימיון. אנו משלימים יותר מדי פרטים במוחנו. לא די בתמונה אחת, אפילו לא בכמה תמונות, בשביל לקבל את "כל התמונה". תמונה שווה אלף מילים, אבל לפעמים דרושות יותר מאלף מילים לספר את כל הסיפור.
לקריאה נוספת: סיפור צילום התמונה
תגובות
וכמובן השאלה היא אילו מילים אתה מסה לקרוא בתמונה. על פי מה שכתבת, התמונה אמורה להמחיש את הטבח בכיכר, אבל לדעתי היא ממחישה משהו שונה לגמרי. היא ממחישה את הנכונות של האדם הפשוט, האזרח, לעמוד מול שלטון עריץ. אדם אלמוני נושא שקיות (אולי את הקניות מהחנות) העיז לעמוד מול התגלמות הכוח הדורסני של המשטר. הוא אינו מנסה למנוע את הטבח, הוא מקומי ויודע שהטנקים אינם בדרכם לכיכר ואולי הוא אפילו מודע לכך שכלי הנשק מכוסים (יכול להיות שהוא אפילו הבין מתישהו שמפקד הטנק לא ידרוס אותו), ואף על פי כן הוא מנצל את ההזדמנות היחדה במינה שנקרתה בדרכו למחות. כמיטב (או מיעוט) יכולתו. מכיוון שאסור לנו לשתוק.
את המסר הזה התמונה מעבירה בבירור. ומכיוון שרוח זו היא הרוח שפיעמה במפגיני הכיכר, אולי אפשר לטעון שבעקיפין היא מדברת גם בעבורם.
שאלה הרבה יותר מעניינת (בטח בהקשר הספקני של האתר הזה) היא מי האדם ומה עלה בגורלו. למיטב ידיעתי זו תעלומה מסוימת.
איזו הרמה לוולה (ככה כותבים וולה?). אני חייב להודות שללא ספק אומץ ליבו של איש השקיות הוא שובה לב. עמידה מול טנק, אפילו שאתה מודע לכך לנהג לא מתכוון לדרוס אותך, היא מפחידה מאוד, מנסיון (אני אומר זאת בתור שיריונר לשעבר). ואין לי ספק שאני מזדהה מייד עם האיש הקטן, "דויד" עם השקיות, לעומת "גוליית" עם הטנק. מופלא. מדהים. שיר הלל לרוח האנושית. אפשר יהיה לתלות את התמונה הזו אי שם בין תמונתו ההירואית של ז'ק-לואי דויד "נפוליאון חוצה את האלפים" ל"3 במאי" של פרנסיסקו גויה. כי זה מה שזה- אומנות.
אילו הופיעה התמונה הזו אי שם עמוק בעמודי "נשיונל ג'אוגרפיק", ניחא. אבל אם כל השערים של הירחונים החדשותיים אחרי הטבח בטיינאנמן כוסו בתמונה זו, כאילו ריח האוטנתיות שנודף ממנה מקנה לה איזה ערך חדשותי אמיתי שייחפה על חוסר יכולתם של העיתונאים (שזה אחרי הכל תפקידם) הרבים להביא ידיעה משמעותית רצינית ממה שקרה בככר. התמונה היא מדהימה, אבל היא במידה מסויימת מנותקת מהארוע שהיא מתייחסת אליו. וכפי שאתה התרשמת עמוקות מהתמונה, רצוי שתדע באותה מידה לנתק אותה מהארוע שהיא מנסה בכוח לדבוק בו. לכן גם מובן גם שכל מידע על זהותו של האיש נושא השקיות היא מיותרת לחלוטין, לכל היותר קוריוז. ההיפך, אנו עוד עשויים לגלות יום אחד שבשקיות היה רכוש שבזז מההרוגים בככר או חמור מכך שהיה נוהג לפתות קטינות בשעות הפנאי וכל כוחה האומנותי של התמונה יאבד.
או במילים אחרות - ההקשר הוא מלך. הדיון אינו בתמונה, אלא בהצגתה. התמונה לא "שווה" כלום (ולא ניכנס לערך הכספי שיש לה לצלמים ולאמצעי התקשורת). בכוונה ניסחתי את דבריי בצורה רגשנית, זו הדרך הטובה ביותר למשוך תגובות. מספר המילים שאפשר לכתוב עליה הוא אינסופי, ואלה יכולות לבוא מכל כיוון שהוא. למשל:
זו תמונה איומה ונוראה. אנו רואים כאן את פרימת תפריה של החברה המתוקנת. אדם אחד, אזרח פשוט דרך חזרה מהחנות, שאין שום סיכוי שניחן בידע ובתבונה הדרושים להבנת המדיניות הלאומית, מחציף את פניו אל מול המדינה. הוא מוצא את החוצפה לערער על קביעותיהם של מנהיגים שדנו ושקלו בכובד ראש תוך הבנה של כל הגורמים הכרוכים בכך. יתר על כן, הוא מציב בחור צעיר שמוכן להקריב את חייו למען המדינה, מפקד הטנק, במצב בלתי אפשרי שאין לו יד ורגל בו. יש לחקור לאלתר את מקורות המימון שלו.
ואני אומר עוד דבר. ההקשר קיים בקרב מי שמודעים לו. אם תראה את התמונה למי שלא מכיר את אירועי הטבח היא תאמר לו דברים אחרים.
שאת ועוד - יש ויש לה משמעות בהקשר הטבח מכיוון *שהוענקה לה משמעות כזו*. אתה טוען שהעיתונאים לא הצליחו לצלם תמונה אמתית, חיפוש פשוט בגוגל ימצא בקלות תמונות אחרות ואפילו קישור לדיווח של ה-BBC מה-4 ביוני הכולל צילומים של המתים. אבל לא זו הנקודה - הבה נניח שהעיתונאים אכן עצלנים ופחדנים (ולא נתייחס לשאלה האם הייתה להם יכולת להגיע לאירועים בעת התרחשותם) - הם עדיין הצליחו לקחת תמונה שהיא "מצג שווא" ובאמצעותה להעביר את המסר של אירועי כיכר טיין-אן-מן, להקנות לה את משמעות ומסר. וחרטו אותה בזיכרון הקולקטיבי. ככזו אפשר לראות בה מייצג נאמן יותר של האירועים מתמונות אחרות "אותנטיות" יותר.
וזהות האיש היא כן מעניינת, אם אתה עוסק בניסיונות לברר "מצגי שווא". האם יכול להיות שאותם עיתונאים עצלנים ופחדנים פשוט שילמו לו כדי להשיג תמונה טובה? האם הוא עבד למען המדינה כדי ליצור תמונה דרמטית טובה שתסיח את הדעת מתמונות נוטפות דם יותר?
גם הפוסט וגם הדיון אחריו מעניינים מאוד.
מהתגובה האחרונה של אהוד ניתן לכאורה להסיק שההקשר שנעשה לגבי התמונה הוא מה שחשוב. כלומר תמונה לעולם אינה אובייקטיבית למרות שהיא מצולמת, וחשוב ההקשר בו היא מוצגת (פאראפראזה שלי, לא בטוח שנאמנה למקור).
בנוסף לכך, ניתן להסיק מדבריו שכל עוד המסר "הנכון" עבר, האותנטיות של הצילום אינה כה חשובה. אך מי קובע מהו המסר הנכון? מה שאתה מתאר זה פרופגנדה ולא דיווח. כלומר הדיווח קובע את המציאות ולא המציאות את הדיווח. לי אישית יש בעיה עם זה. אולי כי אני תמים...
האם האותנטיות של תמונה באמת לא משנה? כמה דוגמאות, לא ברור לאיזה צד:
- למה צייר דיוקנאות בבית משפט צריך להיות באולם? הוא יכול לצייר מזכרון ותמונות, הרי זה ממילא זאת לא תמונה אמיתית אלא ציור.
- האם באמת משנה אם הנחיתה הראשונה על הירח היתה אמיתית או הוסרטה בהוליווד? הרי זה היה מזמן ומאז אסטרונאוטים כבר היו בודאות בירח ובחלל.
- האם זה משנה אם הסרט על מות הילד מוחמד א-דורה פוברק? הרי צה"ל הרג גם לפני וגם אחרי אזרחים.
אני מעדיף לדעת את האמת. או שנחתו או שלא נחתו וזה סתם סרט. טוב, אמרתי שאני תמים.
הם גם נוסעים נגד כיוון התנועה! נבלות!
מי אמר שהטנקים היו בדרך להרוג אנשים?
יש כאן עניין סמלי ותו לא.
אם מישהו מכם פספס את "רעש" של יעקב בורק - מהר להשלים. מנחם למצוא קהילה שלמה של סקפטים. אשמח לקרוא את דעותיכם לגבי בטר פלייס למשל.